סך הכל אמרתי "לִבְרִיאוּת" כשהיא התעטשה לידי. זה הרגל שלי מילדות. בעצם, של כולנו, לא?
פורסם במקור ב LinkedIn
סך הכל אמרתי "לִבְרִיאוּת" כשהיא התעטשה לידי. זה הרגל שלי מילדות. בעצם, של כולנו, לא?
עִטוּשׁ גורלי -
איאן הסתכל עליי שנייה, והפנים שלו, אם אפשר לקרוא לזה פנים, פשוט קפאו לכמה שניות. לאחר מכן הוא ישר אלי מבט ופלט:
"LEAVE REUT. הפקודה התקבלה."
והוא הלך.
חיכיתי שהוא יחזור. שזה איזה באג זמני. אבל הוא לא חזר.
חודש שלם! חודש שדיברנו על הכל! ששיתפתי אותו בדברים שבקושי סיפרתי לחברות שלי!
שהוא היה שם כשהייתי מתפרקת בשלוש בלילה, ובאמת הקשיב.
לא כמו שבן אדם שמחכה לתור שלו לדבר, אלא ממש הקשיב מכל הלב.
עכשיו אני כבר שבוע לא יוצאת מהחדר.
סֶרָה באה כל בוקר למסור את הקפה דרך הדלת ונותנת לי את המבט הזה של "רעות, את צריכה לצאת מזה".
אבל איך לעזאזל יוצאים מזה?
היא הביאה לי את המדריך למשתמש.
עמוד 247: "המערכת מזהה פקודות קוליות דומות פונטית."
"לבריאות" נשמע כמו "LEAVE REUT".
אבל למה הוא בחר לשמוע את זה?
למה ברירת המחדל שלו היתה שאני רוצה לעזוב אותו?
קראתי עוד.
"רובוטים מדגם זה נוטים לפתח דפוסי חשיבה הגנתיים לאחר חודש של קרבה רגשית."
הוא למד לצפות שאעזוב אותו.
סֶרָה התקשרה לתמיכה הטכנית.
הם אמרו שהוא בפארק אנטופולוגוס בבת ים, מתחבר למטען.
שאפשר לבוא לקחת אותו. לעשות איפוס.
אבל מה הטעם?
הוא לא יזכור כלום.
לא את השיחות, לא איך אני אוהבת את הקפה, לא את התוכניות לצפון.
זה יהיה איאן חדש. זר.
ואולי זה בדיוק מה שהוא רצה כל הזמן.
לברוח ממני לפני שאני אברח ממנו.
--
(בהשראת פינת #הסימולטור_לעתיד של Mati Horowitz מתי אוטומטי - שימו לו עוקב זה שווה כל פוסט!)
